ספרה של פרופ' סמדר בן אשר, כַַּוְּכַּבּ, הוא ספר עתיר תקווה ומייאש בעת ובעונה אחת. המציאות הנחשפת בו, מציאות המתרחשת כאן ועכשיו, בישראל במאה ה-21, היא עולם של שעבוד.
בעין אמפתית וחומלת ונטולת שיפוט, ביד אמן רגישה להפליא, משרטטת בן אשר את קווי ההתמודדות של נשים יוצאות דופן עם המציאות הזאת. חלק ממישורי ההתמודדות של הנשים עם גורלן מתרחש בתוככי תודעתן, חלק מתרחש בתווך שבינן לבין דמויות נוסכות אמון בסביבתן ומחוצה לה, וחלק מתרחש באותו שדה קרב שבין הנשים לבין משעבדיהן.
כמה תקווה טמונה ביכולתן של נשים חדורות אומץ ואמונה בעצמן לנוע לאורך קווי גבול עמומים אך מורגשים היטב, לפרוץ אותן ולא לסגת.
בן אשר מאזינה ומאפשרת, מקשיבה ומקדמת, מדובבת ויוצקת משמעות. ספרה בא את עינינו לפקוח והוא לנו מבט וחלון וראי. ספרה הוא מבט אל עולם סמוי מן העין, הוא מראה שמשקפת את הפנים יותר מאשר את החוץ, והוא חלון לאופק של תקווה ושינוי. לא שינוי דרמטי מדי. שינוי בגובה העיניים. שינוי שאפשר לחולל ואפשר לכמוה אליו.
ולמדנו: שֵׁם לכל אישה, לכל בת ואחות ואם, לכל יולדת, מאכילה, מחתלת, מקפלת ומטפלת וכובסת, וחובצת ואופה ושותקת. ולמדנו: שֵׁם לכל נחבטת, מסורבת, מגורשת, לכל מי שבעלה נושא אישה שניה ולכל בת שאביה נושא אישה שלישית ורביעית.
את הספר הזה צריך לתרגם לערבית כדי שאמל (תקווה וגם שמה של אחת מגיבורות הספר) תחדור ללבבות של הגברים והנשים שבן אשר מעוניינת לשחרר מכלא הווייתם. למפתחות השחרור של כַַּוְּכַּבּ קוראים הקשבה, אומץ לב וסבלנות, ואולי בעצם זהו שילוב בין אורך רוח בדואי לבין גישתה הרכה והחומלת של בן אשר: עוד דונם, עוד בית, עוד עץ ועוד אישה שיצאה ממעגל השעבוד.
ישראל שורק